Rav Moshe Shapira

Article Index

ובחילוק שבין לשון סיפור ללשון הודעה, יש מהר"ל ידוע, שאדם ה"מספר" אינו "עד" על הדבר, אלא הוא מספר דבר ששמע מה שאמרו לו, וגם השומע ממנו אינו בהכרח מקבל את הדבר -ברצונו מקבל – וברצונו אינו מקבל, אבל ה"מודיע" הוא "עד" על הדבר - וגם אינו נחשב כמודיע עד שהמקבל ממנו מקבל את הדבר. ולפי"ז מובן דברי הר"מ בהלכה ד' שם שכתב שמתחיל ומספר שמתחילה היו אבותינו עובדי ע"ז - כיון שאין אנו עדים על הדבר אלא כך קיבלנו מאבותינו, והרי אנו מספרים דבר זה, אבל כשמתחיל לומר "עבדים היינו לפרעה במצרים" הרי הוא כבר "מודיע", מאחר שכתב הרמב"ם שם בהלכה ו: "חייב אדם להראות עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים וכו'", א"כ הרי הוא יכול ממש להעיד על הדבר - כיון דזה עתה קרה הדבר לו בעצמו, ולכן כתב לשון מודיע שעבדים היינו וכו'. ועכשיו יובן למה אין אנו מדברים אל הבן הרשע, דכיון דאינו רוצה ואינו יכול לקבל את דברינו, אין אנו מדברים אליו כלל. [הערת המעתיק: ומש"כ הרמב"ם בהלכה א מ"ע של תורה לספר בנסים ונפלאות וכו', ולכאורה בנסים ונפלאות הוא צריך להודיע וכנ"ל, אולי מיירי אף באין לו למי להודיע , וכש"ש שם בה"ג: היה לבדו כו', ובהלכה ב דמיירי במספר לבניו, שפיר כתב לשון מודיע]. ובגמ' פסחים קט"ז ע"ב איתא במשנה שם "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", ובגמ' נחלקו רב ושמואל מהי כוונת המשנה "מתחיל בגנות", האם הכוונה ל"עבדים היינו" או הכוונה ל"מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו" וכו', וכתבו הרי"ף [דף כה ע"ב בדפי הרי"ף] והראשונים [רא"ש פ' ערבי פסחים סי' ל] שאנו נוהגים כתרווייהו. ו"עבדים היינו" מוזכר בתורה במפורש [דברים ו, כא, בתשובה לבן החכם], ומחלקותם היא רק אם צריך להוסיף גם את ה"מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו", וצריך להבין מהו המקור של "מתחילה עובדי ע"ז", ואיך משתייך הדבר לסיפור יציאת מצרים? ובביאור המשפט "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו", בודאי אין הכוונה לתרח אבי אברהם – דהרי הוא לא נחשב ל"אבותינו", אלא לאברהם אבינו בעצמו, וכמש"כ הרמב"ם בתחילת הל' ע"ז סוף פ"א, שלפני שהכיר אברהם אבינו את בוראו היה עובד ע"ז יחד עם תרח אביו [כך מובא בשם הרב מבריסק]. וישוב הבנת הדברים נמצא ברמב"ם שם, שכתב: "עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד ממעשיהם ולעבוד עבודת כוכבים כמותם וכו' וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם אבינו נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן, ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו, עכ"ל הרמב"ם עי"ש היטב, ומתבאר בדבריו של הרמב"ם שיצי"מ היתה גם בשביל שלא יעקר אותו שתיל ששתל אברהם אבינו - כלומר שלא יאבד כח האמונה שנטע אברהם אבינו, [אצל אחרים מגדירים המצב הזה שכמעט שירדו במצרים לשער ה"נ" של טומאה]. וא"כ שפיר יובן העניין של "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו תרח אבי אברהם וכו'", שבזמן של תרח אז התחיל אברהם אבינו להאמין בהקב"ה, וכמש"כ הרמב"ם שם באריכות גדולה [הלכות ע"ז פ"א תחילת ה"ג - כיון שנגמל איתן זה וכו' עד שהשיג דרך האמת וכו' וידע שיש אלוה אחד והוא ברא הכל וכו'], ובגלות מצרים כמעט היה מצב של "וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן", [ואע"פ ששבט לוי נשאר באמונתו, וכמש"כ הר"מ שם "חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים", עכ"פ לא היה נשאר בעולם ה"אומה שהיא יודעת את ה'" כלשון הרמב"ם שם], ולזה אנו ממשיכים בהגש"פ "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" - ולפי דברי הרמב"ם הנ"ל הכוונה היא שיצאנו מטעויות העולם ותעיותן (ויש לברר את הגירסא הנכונה בהלכות ע"ז שם), וחזרנו לשתיל ששתל אברהם אבינו. ועוד מתבאר ברמב"ם שם שיצאת מצרים צריכה להעשות ע"י "רבן של כל הנביאים". והחילוק שבין משה רבינו לכל הנביאים - שנבואת שאר נביאים נקרא "נבואה", אבל נבואת משה רבינו נקרא "תורה", [וכמש"כ הרמב"ן בס"פ וזאת הברכה - ויובא עוד לקמן],  וגם שאר הנביאים כח נבואתם הוא מן התורה - ממעמד הר סיני - כך מתבאר ברמב"ם פ"ח מה' יסוה"ת, וכמו שמשמע מהפסוקים (דברים יח, טז-יח) "ככל אשר שאלת מעם ה' אלוקיך בחרב ביום הקהל לא אוסף לשמוע וכו' ויאמר ה' אלי היטיבו אשר דברו וכו' נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו וגו'", כלומר מכח מעמד הר סיני נתחדש דין נבואה, וכח כל הנביאים בא ממעמד הר סיני, ולכן משה רבינו שקיבל תורה מסיני נקרא רבן של הנביאים.

Donate and Support Online

donate toMaor Gershon Kollel
Donate Now Through CanadaHelps.org!