Rav Moshe Shapira

Article Index

וא"כ רואים מהרמב"ם כאן את שני החלקים של סיפור יציאת מצרים, האחד מש"כ הר"מ ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו, לספר שה' החזיר את המצב ששתל אברהם אבינו, והשני מש"כ שם עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו להודיע שמרע"ה הוציא אותנו.   וכדאי להזכיר כאן דבר בשם רבי חיים סאלאווייציק מבריסק (כפי שראיתי בכתבים שכתב ר' חיים בנו של הגרי"ז מה ששמע מאביו בבריסק), ששאל אחד את ר' חיים מה ההבדל בין גאולה לפדיה, ואמר לו הגר"ח שפדיה היא מחלויות כגון הקדש ובכור, וגאולה היא מרשויות כמו גאולת קרובים בעבד עברי [ויקרא כה, מט], וגאולה תתנו לארץ [ביובל – ויקרא כה, כד], שזה חוזר לאותה רשות שהיה מקודם. וחזר השואל ושאל את ר' חיים מה הכוונה בלשון שאנו אומרים בתפילה "ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו" - דמה שייך פדיון ביציאת מצרים? [ובעצם מוזכר כמה וכמה פעמים בתורה לשון "פדיון" על יצי"מ - עי' דברים ז,ח, שם ט,כ"ו, ושם ט"ו,ט"ו]. ואמר לו הגר"ח שבגזירה של ברית בין הבתרים נאמר [בראשית טו, יג] "ועבדום ועינו אותם" שבגזירת עינוי מצרים היה גזירה של "עבדות" ממש - שיהיו עבדים - ולכן שייך לשון "פדיה" מהחלות שם "עבדות". והראה לו הגר"ח את הילקוט שמעוני בפרשת בא [אות רח], עה"פ ויקם פרעה לילה ויאמר קומו צאו וגו', שכתוב שם: אמר לו משה וכי גנבים אנו שנצא בלילה - אמר לו פרעה כולנו מתים - אמר לו משה ומבקש אתה לכלות המכה הזאת ממך? אמור "הרי אתם ברשותכם, הרי אתם עבדיו של הקב"ה" - מיד עמד פרעה ואמר "הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדיו של הקב"ה וחייבים אתם להלל ולשבח לה'", ע"כ לשון המדרש, ולמדים אנו מהילקוט שעם ישראל היו תחת יד פרעה, ולא היו ברשות עצמם כלל אלא היו עבדיו, והיה צריך שפרעה ישחררם ויאמר להם "הרי אתם ברשות עצמכם", וזוהי כוונת הפסוק (ויקרא כה, מב): עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד, כלומר שהם יצאו מהמצב של עבדות שהיו במצרים ונהיו עבדי הקב"ה, והגיעו למצב ש"אין לו על גביו אלא ה' אלהיו". וחז"ל דורשים (קידושין כב ע"ב) את המשך הפרשה שם (פסוק נה) מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף אמר הקדוש ברוך הוא אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע כו' אמר הקדוש ברוך הוא דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו כו', עכ"ל שם, ולא מצאנו שה' אמר את זה אז, אלא הכוונה לפרעה שאמר אז "הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדיו של הקב"ה".  ומדויקים הם לפי"ז לשון הרמב"ם בפ"ז מהלכות חמץ ומצה ה"ז: בכל דור ודור חייב אדם להראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכו' ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה [דברים טז, יב] וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית, עכ"ל, והוזכר כאן שני דברים גם יציאה לחירות וגם פדיון, ויש כאן רמז לשני הדברים שהזכרנו לעיל: גם גאולה מה"עינוי" - ע"י יציאה לחירות, וגם פדיה מה"עבדות" – ע"י פדיון. [בפיוט "אלי ציון" שאומרים בתשעה באב יש "ועל עינוי בני חורין", הרי שאז העינוי היה בבני חורין, ובברכות קריאת שמע של ערבית אנו אומרים "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם" - כלומר שעם ישראל קיבל את השם "בני חורין" - לעולם,  ששם "עבדים" פקע מהם לעולם.] וזהו מה שאנו אומרים בהגש"פ "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וכו' משועבדים היינו לפרעה במצרים", כלומר שאפי' אם פרעה היה מת והיתה מתבטלת גזירת העינוי, מ"מ שם העבדות לא היה פוקע מהם. ונחזור לדברי הרמב"ם בהלכות ע"ז שהבאנו לעיל, שהתבאר מדבריו שיציאת מצרים היתה גם כדי לקיים את האמונה בעולם, שלא יאבד ה"שתיל ששתל אברהם", [מלבד היציאה מעבדות לחירות וכנ"ל], וכיון שיצי"מ היתה גם בשביל נקודה זו - לחזק את האמונה בעולם - יובן שפיר למה נקט הרמב"ם בלשונו שהמצוה היא לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן - ושאלנו לעיל מה מקורו לזה, שהרי בפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" לא מוזכר "נסים ונפלאות", אבל מאחר שמבינים שהנסים והנפלאות הם מהעיקרים של האמונה, וכמש"כ הרמב"ן עה"ת בס"פ בא, וז"ל: הנה מעת היות עבודת גילולים בעולם בימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית וכו' ומהם שיודעים בידיעה ומכחישים בהשגחה וכו' וכאשר ירצה האלוקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו - יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע, ומשגיח, ויכול, וכו' ותתקיים עם זה התורה כלה וכו' א"כ האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה, עכ"ל הזך של הרמב"ן. וכיון שכך הם הדברים שהמופתים מקיימים את כל התורה כולה, שהרי המופתים מקיימים את העיקר {שלא יהא "כופר בעיקר"} ואם לוקחים את ה"עיקר" הכל נופל, יובן מאד למה יש צורך לספר בנסים ונפלאות בליל ט"ו בניסן – מכיון שהנסים והנפלאות הם עדים נאמנים על אמונת הבורא - ועצם יציאת מצרים היתה כדי לתקן ה"כמעט קט" הנ"ל, כדי להעמיד את אמונת הבורא ששתל אברהם - על מקומה שלא יאבד ח"ו, וכנ"ל, ולכן ע"י סיפור הנפלאות מתקיים החיוב של "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", מה גם שיציאת מצרים היתה כולה נסים כמו שכתוב בהגדה: ובמורא גדול – זו גילוי שכינה. אמנם כיון שיציאת מצרים היתה גם יציאה מעבדות ומעינוי לחירות כפשוטו, לכן בבן תם שאינו חריף, די לנו בסיפור עצם יציאת מצרים כפשוטה - שבזה מקיים את ה"זכור את היום הזה וגו' כפשוטו". ולעיל הבאנו את לשון הרמב"ם [בפ"ז מהלכות חו"מ סוף ה"ב] "ואם היה הבן חכם מודיע מה שאירע לנו במצרים, ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו וכו', ושאלנו מהי הנקודה להזכיר בדוקא שהנסים נעשו ע"י משה רבינו, ויובנו הדברים עפמש"כ הרמב"ן עה"ת בס"פ וזאת הברכה עה"פ "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים", וביאר שם הרמב"ן [דברים לד, יא] ש"אותות" הן מה שהנביא ניבא מראש, ו"מופתים" הם שינוי בטבע, והרמב"ן מביא בשם המדרש שההבדל בין משה רבינו לשאר נביאים [שהרי גם שאר נביאים עשו אותות ומופתים כאליהו ואלישע], הוא ששאר נביאים עשו מופתים ע"י תפילה, משא"כ משה רבינו מיד היה עושה, וממשיך הרמב"ן שם ואומר ש"אין המדרש הזה ברור", ואינו מבאר לנו את המדרש הזה.

Donate and Support Online

donate toMaor Gershon Kollel
Donate Now Through CanadaHelps.org!