Rav Moshe Shapira

Article Index

ויש לבאר את המדרש ע"פ המעשה המובא בגמ' [ברכות לד ע"ב] שחלה בנו של ר' יוחנן בן זכאי, וביקש  מר' חנינא בן דוסא שיתפלל על בנו, ואמרה לו אשתו "וכי חנינא גדול ממך?" אמר לה "לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך", ועומק הדברים הוא שבעצם ר' יוחנן ב"ז היה "שר התורה" - הוא היה מנהיג הדור וראש הסנהדרין,  ו"שר" מדבר עם המלך רק על דברים הקשורים למלכות, ואינו מבקש בקשות פרטיות, וכשרוצה לדבר עם המלך על דברים אישיים - הוא שולח מישהו אחר לדבר עם המלך, אולם עניינים בתחום סמכותו הוא פועל לבד - שלא בדרך בקשה מהמלך. אך עבד שנמצא ליד המלך ומתעסק עם המלך בדברים אישיים ואין המלך מתייעץ אתו כלל בענייני המלכות, הוא יכול לבקש על עניינים פרטיים שלו, וזה היה ר' חנינא בן דוסא - הוא היה "מתפלל". וזוהי כוונת המדרש שמשה רבינו "מיד היה עושה", כלומר הוא היה כ"שר" [שעושה מעצמו]. והרי כל הנבואות של משה רבינו היו גלוי של תורה ממש [כמש"כ הרמב"ן שם סוף פסוק י], והמופתים של משה רבינו במצרים היו השורש והגילוי של כל התורה כולה, שהרי ב"אנוכי ה' אלקיך" [שמות כ, ב] שהוא שורש של כל התורה כולה [כידוע], ובו היה גילוי של הקב"ה - כנותן התורה, כתוב - "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" א"כ הנסים של משה רבינו הם המפתח לכל התורה כולה, ויובן לפי"ז למה כתב הרמב"ם הנ"ל "להזכיר ולספר בליל ט"ו הנסים שנעשו ע"י משה רבינו" דוקא, כיון שנסי משה רבינו היו כתורה, והיו השורש לכה"ת וכנ"ל, וזהו בעצם תפקידינו בליל ט"ו בניסן, לחזור ולעשות ככל הנסים שנעשו לאבותינו במצרים – שורש התורה!  אבל שאר הנביאים כוחם הוא בתפילה {לבקש מה'} כמו שמפורש בגמרא [מגילה כז ע"א]: דרש בר קפרא מאי דכתיב [מלכים ב, כט, ט] וישרף כו' ואת כל בית גדול שרף באש כו' מקום שמגדלין בו תפלה כו' דכתיב ספרה נא הגדולות אשר עשה אלישע ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבד [שם ח,ד]. אולם מרע"ה עשה מעצמו, שהרי המדרש מפרש [מד"ר דברים, יא, ד] על מה שכתוב בתורה במשה [דברים לג, א] "איש האלהים": "א"ר אבין מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלהים". וכן מביאים המפרשים [מהזוהר] שמשה רבינו ע"ה "שכינה מדברת מתוך גרונו".  [ומצינו בתורה (עי' שמות ח,ח, ושם כו, שם ט, לג) שרק לצורך סילוק המכות היה צורך בתפילה של משה רבינו, אבל לצורך הבאת המכות על מצרים - לא מצינו שהוצרך מרע"ה לתפילה, אלה הוא היה עושה בלי תפילה.] והן לעניין החיוב לספר כ' הרמב"ם שיש עניין להאריך [הל' חו"מ פ"א ה"א]: "וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח", וגם לעניין החיוב להודיע כתב הרמב"ם כן [שם סוף הלכה ד']: "וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו", כלומר, שעיקר התכלית של סיפור יציאת מצרים הוא כדי לגלות שכל הדברים "שאירעו ושהיו" בעצם הם תורה, כנ"ל. ובריש דברינו הבאנו קושיא למה אין הרמב"ם מונה במנין המצוות את מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום? והדברים יתישבו ע"פ מש"כ הרמב"ן בהמשך דבריו שם סוף פרשת בא: ומהנסים הגדולים המפורסמים אנו מודים על הנסים הנסתרים שהם יסוד כל התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם וכו' עכ"ל, א"כ מתברר מהרמב"ן שמכח נסי יצי"מ יש יסוד לכל ההנהגה {של הבריאה} כולה, ומזה אנו לומדים שכל ההנהגה {של כל הבריאה} כולה היא תורה! ומשום זה הוא שאת הסיפור של יציאת מצרים אנו צריכים לזכור יום ולילה, וזהו אור ודרך לכל החיים שלנו שבעצם הכל נסים. וא"כ יוצא למעשה מכל זה, שאת הסיפור של יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן אנו ממשיכים וזוכרים כל השנה כולה! ובמצות קריאת שמע אנו מקבלים עלינו עול מלכותו ית', ומכח זה גם עול תורתו וגזרותיו, וכשמ"כ במכילתא (פרשת בחדש פרשה ו): ["אמר המקום לישראל 'אנכי ה' אלהיך - לא יהיה לך' אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים? אמרו לו כן,] וכשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי". וכדי שיהיה קבלת עול מצות בשלמות חייבים אנו להזכיר גם פרשת יציאת מצרים, שאל"כ "אין לנו חלק ונחלה בתורת משה", וכדברי הרמב"ן הנ"ל, [ויש להבין עניין זה בעומק מש"כ כוונת הרמב"ם בריש ה' קר"ש שקוראים פרשת 'ויאמר' מפני "שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות"]. א"כ עיקר מצות סיפור יציאת מצרים הוא הזכרת המופתים והנסים בליל ט"ו בניסן - ומאז ואילך זה הופך להיות חלק ממצות קריאת שמע כנ"ל, ולכן לא מנאו הרמב"ם כמצוה בפנ"ע, כיון שזהו "המשך" של הזכרת יצי"מ של ליל ט"ו בניסן. וזה הסוד במש"כ בהגדה "עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קרי"ש של שחרית", כלומר, שסיפור יצי"מ של ליל פסח ממשיך כחלק ממצות קרי"ש, וכנ"ל. וזהו הטעם שהם האריכו כ"כ בסיפור יצי"מ עד זמן קרי"ש של שחרית - שהוא זמן יותר מאוחר ביום, ולכל המוקדם מזמן 'משיכיר' - שהרי צריך להניח ציצית – ובודאי הרבה אחרי עמוד השחר, [והמפרשים מקשים את זה], כיון דעיקר עניין סיפור יצי"מ הוא כדי להרגיש שהוא בעצמו יצא ממצרים - וכמש"כ לעיל דלכן אדם יכול לספר זאת בצורת "עדות" - א"כ כל אחד ואחד מהחכמים [אף שכולם היו חכמים] רצה לספר את הנס כאילו שזה קרה אצלו עכשיו ממש {והמשיכו בזה בהמשך ישיר למצות קריאת שמע}. ושמעתי מהרב מבריסק שלכן כתוב גבי משה [שמות יח, ח] "ויספר משה לחותנו", משום שיש מצוה לספר נסים שאירעו, דכתיב [תהלים קה, ב] "שיחו בכל נפלאותיו", ועד שלא הגיע יתרו לא היה למשה רבינו למי לספר - שהרי כולם ראו את הנסים ביחד אתו - וכאשר הגיע יתרו, מיד סיפר לו מה שקרה.

Donate and Support Online

donate toMaor Gershon Kollel
Donate Now Through CanadaHelps.org!