Rav Moshe Shapira

Article Index

Transcript of Shiurim (in Hebrew) ב"ה, י"א ניסן תשס"ח שיעור של הג"ר משה שפירא שליט"א  בישיבת בין הזמנים שע"י ישיבת אהבת תורה ברנוביץ נכתב ע"י אחד השומעים והוגה בענין מצות סיפור יציאת מצרים  האחרונים מקשים על הרמב"ם (עי' ב"אור שמח", ריש הל' קרי"ש) למה אינו מביא בספר המצוות את המצוה לזכור יציאת מצרים בכל יום, ורק מביא [מ"ע קנ"ז] דיש מ"ע לספר ביצי"מ בליל  ט"ו בניסן? ולכאו' הוא פסוק מפורש [דברים ט"ז, ג] "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", וכן איתא בגמ' סוף פ"ק דברכות [יב ע"ב] ובריש פ"ב דברכות [יד ע"ב, והא בעי לאזכורי יצי"מ], ועוד [עי' ברכות כ"א ע"א אמת ויציב דאו', וברש"י שם], ורק בריש הלכות ק"ש מביא הרמב"ם דצריך להזכיר פרשת ציצית בק"ש, וגם שם לא מביא הרמב"ם דצריך להזכיר פרשת ציצית מחמת הזכרת יצי"מ אלא מחמת הזכרת כל המצוות, וז"ל בפ"א מהל' קר"ש ה"ב: ומה הוא קורא שלושה פרשיות אלו הן, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, ומקדימין לקרות פרשת שמע שיש בה יחוד ה' ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על שאר כל המצוות, ואח"כ פ' ציצית שגם היא יש בה זכירת כל המצות, עכ"ל הרמב"ם, [רואים ששני הפרשיות "והיה אם שמוע" ו"ויאמר" נקראים בשביל שאר כל המצוות - ולא הביא ברמב"ם שקריאת פ' "ויאמר" היא בשביל הזכרת יצי"מ]. Shiur part 01 Your browser does not support the audio element. Shiur part 02 Your browser does not support the audio element. Shiur part 03 Your browser does not support the audio element. Shiur part 04 Your browser does not support the audio element. Shiur part 05 Your browser does not support the audio element. Shiur part 06 Your browser does not support the audio element. Shiur part 07 Your browser does not support the audio element. Shiur part 08 Your browser does not support the audio element. Shiur part 09 Your browser does not support the audio element.   Shiur part 10   Transcript of Shiurim continues below:


ומדוחק הקושיא יש שהיו רוצים לומר (כמדומני שכך אמר הרב אברמסקי בשם הגר"ח) דהרמב"ם לא מביא במנין המצוות מצוה שאינה נוהגת לדורות (הוא מכללי הרמב"ם), וכיון דרק חכמים ס"ל ד"כל ימי חייך" להביא לימות המשיח [ברכות יב ע"ב], אבל בן זומא - דהלכה כמותו - דורש מ"כל" לרבות לילות, וא"כ ס"ל דאינו נוהג לימות המשיח - לכן לא הביאו הרמב"ם במנין המצות. והנה [בעניין סיפור יצי"מ] כתב הרמב"ם בפ"ז מה' חמץ ומצה ה"א: מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בליל ט"ו בניסן שנאמר [שמות יג, ג] זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר [שמות כ, ח] זכור את יום השבת וכו', עכ"ל, והנה הרמב"ם לא כתב שמצוה לספר ביציאת מצרים - וכפי שאנו היינו אומרים בפשטות,  אלא הרמב"ם מדגיש בדוקא שמצוה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו. ומש"כ הר"מ "בליל ט"ו" הכוונה שמצות הסיפור היא בליל ט"ו, כמו שמביא המגדל עוז שם בשם הספר המצוות "שהוא צוה בזכירתו בזמנו כאמרו זכור את יום השבת", ר"ל שכמו שה"זכור את יום השבת" הוא בשבת, כמו כן ה"זכור את היום הזה" הוא ביומו [ולא שצריך לספר את הנסים שנעשו בליל ט"ו, כמו שטעה ראש ישיבה חשוב בהבנת הנקרא]. הרמב"ם משווה את מצות זכירת יום יצי"מ בפסח למצות זכירת יום השבת, ושם המצוה היא בשבת, וא"כ גם כאן המצוה היא ביומו, ובשבת יתכן שאפילו הזכירה על היין היא דאורייתא. והרמב"ם שם בהלכה ב' מזכיר רק שלשה בנים, וז"ל: מצוה להודיע לבנים אפי' לא שאלו (זהו "שאינו יודע לשאול") וכו' אם היה קטן או טיפש (היינו "תם") אומר לו כולנו היינו עבדים וכו' ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאינו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם (הבן "חכם") מודיעו מה שאירע לנו ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו עכ"ל . גם בדברי הרמב"ם האלו מתבאר כמש"כ לעיל, שעיקר המצוה בליל ט"ו בניסן הוא לספר מהנסים שנעשו לנו - ולכן בבן חכם שיכול להבין זאת - מצוה לספר לו מהנסים שנעשו לאבותינו, ורק בבן שאין מבין כ"כ - אנו מספרים לו את עיקר הסיפור בדרך פשוטה שהקב"ה הוציאנו לחירות - שבדבר זה יש ג"כ נס, וגם כלול בזה הנפלאות כמש"כ בפסוק [דברים כו, ח] ויוציאינו ה' ממצרים וגו' ובאותות ובמופתים. עכ"פ משמע שסיפור היציאה בפני עצמו אינו עיקר הנקודה בסיפור יצי"מ, ויש להבין מהיכן למד כן הרמב"ם, הרי הרמב"ם מביא כמקור למצות סיפור יצי"מ את הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", ושם מוזכר רק יציאת מצרים, ולא מוזכר שם עניין הנסים והנפלאות?  ועוד יש להעיר במה שהזכיר הרמב"ם בבן חכם שמצוה לספר את הנסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו - שמשמע שיש דין מיוחד להזכיר שנעשו הנסים ע"י משה רבינו. ויש לדעת מה מיוחד בזה שנעשו ע"י משה רבינו, ועוד, לכאורה בנוסח הגדה של פסח שבידינו לא מוזכר משה רבינו כלל. [מלבד בנוסח אחד שהוא מוזכר פ"א בדרך אגב בפסוק – ויאמינו בה' ובמשה עבדו] . ויש עוד הערה על הרמב"ם במה שמזכיר רק שלושה בנים כנ"ל, ואינו מזכיר את הבן הרשע. וזהו ראיה ברורה למה שפירש הגר"א בפירושו על ההגדה, שאין אנו עונים כלל לבן הרשע - אלא אנו מדברים לשאר הבנים, שזהו לשון ההגדה [בתשובה לבן הרשע] "לי - ולא לו" וכו' ואין אנו אומרים "לי - ולא לך" כיון שאין אנו מדברים אליו באופן ישיר. וע"פ דברינו לקמן יתבאר הטעם למה אין אנו מדברים עם הבן הרשע. ויש דקדוק חשוב בלשון הרמב"ם, שבהלכה א' כותב הרמב"ם "מ"ע מן התורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים וכו'", ובהלכה ב' כותב הרמב"ם "מצוה להודיע לבנים וכו'", ושוב בהלכה ד' הוא כותב את שני העניינים: כיצד, מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרין וטועין אחר ההבל ורודפים אחר עבודת אלילים וכו', וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכו' ומסיים בנסים ונפלאות וכו', עכ"ל.


ובחילוק שבין לשון סיפור ללשון הודעה, יש מהר"ל ידוע, שאדם ה"מספר" אינו "עד" על הדבר, אלא הוא מספר דבר ששמע מה שאמרו לו, וגם השומע ממנו אינו בהכרח מקבל את הדבר -ברצונו מקבל – וברצונו אינו מקבל, אבל ה"מודיע" הוא "עד" על הדבר - וגם אינו נחשב כמודיע עד שהמקבל ממנו מקבל את הדבר. ולפי"ז מובן דברי הר"מ בהלכה ד' שם שכתב שמתחיל ומספר שמתחילה היו אבותינו עובדי ע"ז - כיון שאין אנו עדים על הדבר אלא כך קיבלנו מאבותינו, והרי אנו מספרים דבר זה, אבל כשמתחיל לומר "עבדים היינו לפרעה במצרים" הרי הוא כבר "מודיע", מאחר שכתב הרמב"ם שם בהלכה ו: "חייב אדם להראות עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים וכו'", א"כ הרי הוא יכול ממש להעיד על הדבר - כיון דזה עתה קרה הדבר לו בעצמו, ולכן כתב לשון מודיע שעבדים היינו וכו'. ועכשיו יובן למה אין אנו מדברים אל הבן הרשע, דכיון דאינו רוצה ואינו יכול לקבל את דברינו, אין אנו מדברים אליו כלל. [הערת המעתיק: ומש"כ הרמב"ם בהלכה א מ"ע של תורה לספר בנסים ונפלאות וכו', ולכאורה בנסים ונפלאות הוא צריך להודיע וכנ"ל, אולי מיירי אף באין לו למי להודיע , וכש"ש שם בה"ג: היה לבדו כו', ובהלכה ב דמיירי במספר לבניו, שפיר כתב לשון מודיע]. ובגמ' פסחים קט"ז ע"ב איתא במשנה שם "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", ובגמ' נחלקו רב ושמואל מהי כוונת המשנה "מתחיל בגנות", האם הכוונה ל"עבדים היינו" או הכוונה ל"מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו" וכו', וכתבו הרי"ף [דף כה ע"ב בדפי הרי"ף] והראשונים [רא"ש פ' ערבי פסחים סי' ל] שאנו נוהגים כתרווייהו. ו"עבדים היינו" מוזכר בתורה במפורש [דברים ו, כא, בתשובה לבן החכם], ומחלקותם היא רק אם צריך להוסיף גם את ה"מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו", וצריך להבין מהו המקור של "מתחילה עובדי ע"ז", ואיך משתייך הדבר לסיפור יציאת מצרים? ובביאור המשפט "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו", בודאי אין הכוונה לתרח אבי אברהם – דהרי הוא לא נחשב ל"אבותינו", אלא לאברהם אבינו בעצמו, וכמש"כ הרמב"ם בתחילת הל' ע"ז סוף פ"א, שלפני שהכיר אברהם אבינו את בוראו היה עובד ע"ז יחד עם תרח אביו [כך מובא בשם הרב מבריסק]. וישוב הבנת הדברים נמצא ברמב"ם שם, שכתב: "עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד ממעשיהם ולעבוד עבודת כוכבים כמותם וכו' וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם אבינו נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן, ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו, עכ"ל הרמב"ם עי"ש היטב, ומתבאר בדבריו של הרמב"ם שיצי"מ היתה גם בשביל שלא יעקר אותו שתיל ששתל אברהם אבינו - כלומר שלא יאבד כח האמונה שנטע אברהם אבינו, [אצל אחרים מגדירים המצב הזה שכמעט שירדו במצרים לשער ה"נ" של טומאה]. וא"כ שפיר יובן העניין של "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו תרח אבי אברהם וכו'", שבזמן של תרח אז התחיל אברהם אבינו להאמין בהקב"ה, וכמש"כ הרמב"ם שם באריכות גדולה [הלכות ע"ז פ"א תחילת ה"ג - כיון שנגמל איתן זה וכו' עד שהשיג דרך האמת וכו' וידע שיש אלוה אחד והוא ברא הכל וכו'], ובגלות מצרים כמעט היה מצב של "וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן", [ואע"פ ששבט לוי נשאר באמונתו, וכמש"כ הר"מ שם "חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת כוכבים", עכ"פ לא היה נשאר בעולם ה"אומה שהיא יודעת את ה'" כלשון הרמב"ם שם], ולזה אנו ממשיכים בהגש"פ "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" - ולפי דברי הרמב"ם הנ"ל הכוונה היא שיצאנו מטעויות העולם ותעיותן (ויש לברר את הגירסא הנכונה בהלכות ע"ז שם), וחזרנו לשתיל ששתל אברהם אבינו. ועוד מתבאר ברמב"ם שם שיצאת מצרים צריכה להעשות ע"י "רבן של כל הנביאים". והחילוק שבין משה רבינו לכל הנביאים - שנבואת שאר נביאים נקרא "נבואה", אבל נבואת משה רבינו נקרא "תורה", [וכמש"כ הרמב"ן בס"פ וזאת הברכה - ויובא עוד לקמן],  וגם שאר הנביאים כח נבואתם הוא מן התורה - ממעמד הר סיני - כך מתבאר ברמב"ם פ"ח מה' יסוה"ת, וכמו שמשמע מהפסוקים (דברים יח, טז-יח) "ככל אשר שאלת מעם ה' אלוקיך בחרב ביום הקהל לא אוסף לשמוע וכו' ויאמר ה' אלי היטיבו אשר דברו וכו' נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו וגו'", כלומר מכח מעמד הר סיני נתחדש דין נבואה, וכח כל הנביאים בא ממעמד הר סיני, ולכן משה רבינו שקיבל תורה מסיני נקרא רבן של הנביאים.


וא"כ רואים מהרמב"ם כאן את שני החלקים של סיפור יציאת מצרים, האחד מש"כ הר"מ ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו, לספר שה' החזיר את המצב ששתל אברהם אבינו, והשני מש"כ שם עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו להודיע שמרע"ה הוציא אותנו.   וכדאי להזכיר כאן דבר בשם רבי חיים סאלאווייציק מבריסק (כפי שראיתי בכתבים שכתב ר' חיים בנו של הגרי"ז מה ששמע מאביו בבריסק), ששאל אחד את ר' חיים מה ההבדל בין גאולה לפדיה, ואמר לו הגר"ח שפדיה היא מחלויות כגון הקדש ובכור, וגאולה היא מרשויות כמו גאולת קרובים בעבד עברי [ויקרא כה, מט], וגאולה תתנו לארץ [ביובל – ויקרא כה, כד], שזה חוזר לאותה רשות שהיה מקודם. וחזר השואל ושאל את ר' חיים מה הכוונה בלשון שאנו אומרים בתפילה "ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו" - דמה שייך פדיון ביציאת מצרים? [ובעצם מוזכר כמה וכמה פעמים בתורה לשון "פדיון" על יצי"מ - עי' דברים ז,ח, שם ט,כ"ו, ושם ט"ו,ט"ו]. ואמר לו הגר"ח שבגזירה של ברית בין הבתרים נאמר [בראשית טו, יג] "ועבדום ועינו אותם" שבגזירת עינוי מצרים היה גזירה של "עבדות" ממש - שיהיו עבדים - ולכן שייך לשון "פדיה" מהחלות שם "עבדות". והראה לו הגר"ח את הילקוט שמעוני בפרשת בא [אות רח], עה"פ ויקם פרעה לילה ויאמר קומו צאו וגו', שכתוב שם: אמר לו משה וכי גנבים אנו שנצא בלילה - אמר לו פרעה כולנו מתים - אמר לו משה ומבקש אתה לכלות המכה הזאת ממך? אמור "הרי אתם ברשותכם, הרי אתם עבדיו של הקב"ה" - מיד עמד פרעה ואמר "הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדיו של הקב"ה וחייבים אתם להלל ולשבח לה'", ע"כ לשון המדרש, ולמדים אנו מהילקוט שעם ישראל היו תחת יד פרעה, ולא היו ברשות עצמם כלל אלא היו עבדיו, והיה צריך שפרעה ישחררם ויאמר להם "הרי אתם ברשות עצמכם", וזוהי כוונת הפסוק (ויקרא כה, מב): עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד, כלומר שהם יצאו מהמצב של עבדות שהיו במצרים ונהיו עבדי הקב"ה, והגיעו למצב ש"אין לו על גביו אלא ה' אלהיו". וחז"ל דורשים (קידושין כב ע"ב) את המשך הפרשה שם (פסוק נה) מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף אמר הקדוש ברוך הוא אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע כו' אמר הקדוש ברוך הוא דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והוצאתים מעבדות לחירות והלך זה וקנה אדון לעצמו כו', עכ"ל שם, ולא מצאנו שה' אמר את זה אז, אלא הכוונה לפרעה שאמר אז "הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדיו של הקב"ה".  ומדויקים הם לפי"ז לשון הרמב"ם בפ"ז מהלכות חמץ ומצה ה"ז: בכל דור ודור חייב אדם להראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכו' ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה [דברים טז, יב] וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית, עכ"ל, והוזכר כאן שני דברים גם יציאה לחירות וגם פדיון, ויש כאן רמז לשני הדברים שהזכרנו לעיל: גם גאולה מה"עינוי" - ע"י יציאה לחירות, וגם פדיה מה"עבדות" – ע"י פדיון. [בפיוט "אלי ציון" שאומרים בתשעה באב יש "ועל עינוי בני חורין", הרי שאז העינוי היה בבני חורין, ובברכות קריאת שמע של ערבית אנו אומרים "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם" - כלומר שעם ישראל קיבל את השם "בני חורין" - לעולם,  ששם "עבדים" פקע מהם לעולם.] וזהו מה שאנו אומרים בהגש"פ "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וכו' משועבדים היינו לפרעה במצרים", כלומר שאפי' אם פרעה היה מת והיתה מתבטלת גזירת העינוי, מ"מ שם העבדות לא היה פוקע מהם. ונחזור לדברי הרמב"ם בהלכות ע"ז שהבאנו לעיל, שהתבאר מדבריו שיציאת מצרים היתה גם כדי לקיים את האמונה בעולם, שלא יאבד ה"שתיל ששתל אברהם", [מלבד היציאה מעבדות לחירות וכנ"ל], וכיון שיצי"מ היתה גם בשביל נקודה זו - לחזק את האמונה בעולם - יובן שפיר למה נקט הרמב"ם בלשונו שהמצוה היא לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן - ושאלנו לעיל מה מקורו לזה, שהרי בפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" לא מוזכר "נסים ונפלאות", אבל מאחר שמבינים שהנסים והנפלאות הם מהעיקרים של האמונה, וכמש"כ הרמב"ן עה"ת בס"פ בא, וז"ל: הנה מעת היות עבודת גילולים בעולם בימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית וכו' ומהם שיודעים בידיעה ומכחישים בהשגחה וכו' וכאשר ירצה האלוקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו - יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע, ומשגיח, ויכול, וכו' ותתקיים עם זה התורה כלה וכו' א"כ האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה, עכ"ל הזך של הרמב"ן. וכיון שכך הם הדברים שהמופתים מקיימים את כל התורה כולה, שהרי המופתים מקיימים את העיקר {שלא יהא "כופר בעיקר"} ואם לוקחים את ה"עיקר" הכל נופל, יובן מאד למה יש צורך לספר בנסים ונפלאות בליל ט"ו בניסן – מכיון שהנסים והנפלאות הם עדים נאמנים על אמונת הבורא - ועצם יציאת מצרים היתה כדי לתקן ה"כמעט קט" הנ"ל, כדי להעמיד את אמונת הבורא ששתל אברהם - על מקומה שלא יאבד ח"ו, וכנ"ל, ולכן ע"י סיפור הנפלאות מתקיים החיוב של "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", מה גם שיציאת מצרים היתה כולה נסים כמו שכתוב בהגדה: ובמורא גדול – זו גילוי שכינה. אמנם כיון שיציאת מצרים היתה גם יציאה מעבדות ומעינוי לחירות כפשוטו, לכן בבן תם שאינו חריף, די לנו בסיפור עצם יציאת מצרים כפשוטה - שבזה מקיים את ה"זכור את היום הזה וגו' כפשוטו". ולעיל הבאנו את לשון הרמב"ם [בפ"ז מהלכות חו"מ סוף ה"ב] "ואם היה הבן חכם מודיע מה שאירע לנו במצרים, ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו וכו', ושאלנו מהי הנקודה להזכיר בדוקא שהנסים נעשו ע"י משה רבינו, ויובנו הדברים עפמש"כ הרמב"ן עה"ת בס"פ וזאת הברכה עה"פ "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים", וביאר שם הרמב"ן [דברים לד, יא] ש"אותות" הן מה שהנביא ניבא מראש, ו"מופתים" הם שינוי בטבע, והרמב"ן מביא בשם המדרש שההבדל בין משה רבינו לשאר נביאים [שהרי גם שאר נביאים עשו אותות ומופתים כאליהו ואלישע], הוא ששאר נביאים עשו מופתים ע"י תפילה, משא"כ משה רבינו מיד היה עושה, וממשיך הרמב"ן שם ואומר ש"אין המדרש הזה ברור", ואינו מבאר לנו את המדרש הזה.


ויש לבאר את המדרש ע"פ המעשה המובא בגמ' [ברכות לד ע"ב] שחלה בנו של ר' יוחנן בן זכאי, וביקש  מר' חנינא בן דוסא שיתפלל על בנו, ואמרה לו אשתו "וכי חנינא גדול ממך?" אמר לה "לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך", ועומק הדברים הוא שבעצם ר' יוחנן ב"ז היה "שר התורה" - הוא היה מנהיג הדור וראש הסנהדרין,  ו"שר" מדבר עם המלך רק על דברים הקשורים למלכות, ואינו מבקש בקשות פרטיות, וכשרוצה לדבר עם המלך על דברים אישיים - הוא שולח מישהו אחר לדבר עם המלך, אולם עניינים בתחום סמכותו הוא פועל לבד - שלא בדרך בקשה מהמלך. אך עבד שנמצא ליד המלך ומתעסק עם המלך בדברים אישיים ואין המלך מתייעץ אתו כלל בענייני המלכות, הוא יכול לבקש על עניינים פרטיים שלו, וזה היה ר' חנינא בן דוסא - הוא היה "מתפלל". וזוהי כוונת המדרש שמשה רבינו "מיד היה עושה", כלומר הוא היה כ"שר" [שעושה מעצמו]. והרי כל הנבואות של משה רבינו היו גלוי של תורה ממש [כמש"כ הרמב"ן שם סוף פסוק י], והמופתים של משה רבינו במצרים היו השורש והגילוי של כל התורה כולה, שהרי ב"אנוכי ה' אלקיך" [שמות כ, ב] שהוא שורש של כל התורה כולה [כידוע], ובו היה גילוי של הקב"ה - כנותן התורה, כתוב - "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" א"כ הנסים של משה רבינו הם המפתח לכל התורה כולה, ויובן לפי"ז למה כתב הרמב"ם הנ"ל "להזכיר ולספר בליל ט"ו הנסים שנעשו ע"י משה רבינו" דוקא, כיון שנסי משה רבינו היו כתורה, והיו השורש לכה"ת וכנ"ל, וזהו בעצם תפקידינו בליל ט"ו בניסן, לחזור ולעשות ככל הנסים שנעשו לאבותינו במצרים – שורש התורה!  אבל שאר הנביאים כוחם הוא בתפילה {לבקש מה'} כמו שמפורש בגמרא [מגילה כז ע"א]: דרש בר קפרא מאי דכתיב [מלכים ב, כט, ט] וישרף כו' ואת כל בית גדול שרף באש כו' מקום שמגדלין בו תפלה כו' דכתיב ספרה נא הגדולות אשר עשה אלישע ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבד [שם ח,ד]. אולם מרע"ה עשה מעצמו, שהרי המדרש מפרש [מד"ר דברים, יא, ד] על מה שכתוב בתורה במשה [דברים לג, א] "איש האלהים": "א"ר אבין מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלהים". וכן מביאים המפרשים [מהזוהר] שמשה רבינו ע"ה "שכינה מדברת מתוך גרונו".  [ומצינו בתורה (עי' שמות ח,ח, ושם כו, שם ט, לג) שרק לצורך סילוק המכות היה צורך בתפילה של משה רבינו, אבל לצורך הבאת המכות על מצרים - לא מצינו שהוצרך מרע"ה לתפילה, אלה הוא היה עושה בלי תפילה.] והן לעניין החיוב לספר כ' הרמב"ם שיש עניין להאריך [הל' חו"מ פ"א ה"א]: "וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח", וגם לעניין החיוב להודיע כתב הרמב"ם כן [שם סוף הלכה ד']: "וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו", כלומר, שעיקר התכלית של סיפור יציאת מצרים הוא כדי לגלות שכל הדברים "שאירעו ושהיו" בעצם הם תורה, כנ"ל. ובריש דברינו הבאנו קושיא למה אין הרמב"ם מונה במנין המצוות את מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום? והדברים יתישבו ע"פ מש"כ הרמב"ן בהמשך דבריו שם סוף פרשת בא: ומהנסים הגדולים המפורסמים אנו מודים על הנסים הנסתרים שהם יסוד כל התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם וכו' עכ"ל, א"כ מתברר מהרמב"ן שמכח נסי יצי"מ יש יסוד לכל ההנהגה {של הבריאה} כולה, ומזה אנו לומדים שכל ההנהגה {של כל הבריאה} כולה היא תורה! ומשום זה הוא שאת הסיפור של יציאת מצרים אנו צריכים לזכור יום ולילה, וזהו אור ודרך לכל החיים שלנו שבעצם הכל נסים. וא"כ יוצא למעשה מכל זה, שאת הסיפור של יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן אנו ממשיכים וזוכרים כל השנה כולה! ובמצות קריאת שמע אנו מקבלים עלינו עול מלכותו ית', ומכח זה גם עול תורתו וגזרותיו, וכשמ"כ במכילתא (פרשת בחדש פרשה ו): ["אמר המקום לישראל 'אנכי ה' אלהיך - לא יהיה לך' אני הוא שקבלתם מלכותי במצרים? אמרו לו כן,] וכשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי". וכדי שיהיה קבלת עול מצות בשלמות חייבים אנו להזכיר גם פרשת יציאת מצרים, שאל"כ "אין לנו חלק ונחלה בתורת משה", וכדברי הרמב"ן הנ"ל, [ויש להבין עניין זה בעומק מש"כ כוונת הרמב"ם בריש ה' קר"ש שקוראים פרשת 'ויאמר' מפני "שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות"]. א"כ עיקר מצות סיפור יציאת מצרים הוא הזכרת המופתים והנסים בליל ט"ו בניסן - ומאז ואילך זה הופך להיות חלק ממצות קריאת שמע כנ"ל, ולכן לא מנאו הרמב"ם כמצוה בפנ"ע, כיון שזהו "המשך" של הזכרת יצי"מ של ליל ט"ו בניסן. וזה הסוד במש"כ בהגדה "עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קרי"ש של שחרית", כלומר, שסיפור יצי"מ של ליל פסח ממשיך כחלק ממצות קרי"ש, וכנ"ל. וזהו הטעם שהם האריכו כ"כ בסיפור יצי"מ עד זמן קרי"ש של שחרית - שהוא זמן יותר מאוחר ביום, ולכל המוקדם מזמן 'משיכיר' - שהרי צריך להניח ציצית – ובודאי הרבה אחרי עמוד השחר, [והמפרשים מקשים את זה], כיון דעיקר עניין סיפור יצי"מ הוא כדי להרגיש שהוא בעצמו יצא ממצרים - וכמש"כ לעיל דלכן אדם יכול לספר זאת בצורת "עדות" - א"כ כל אחד ואחד מהחכמים [אף שכולם היו חכמים] רצה לספר את הנס כאילו שזה קרה אצלו עכשיו ממש {והמשיכו בזה בהמשך ישיר למצות קריאת שמע}. ושמעתי מהרב מבריסק שלכן כתוב גבי משה [שמות יח, ח] "ויספר משה לחותנו", משום שיש מצוה לספר נסים שאירעו, דכתיב [תהלים קה, ב] "שיחו בכל נפלאותיו", ועד שלא הגיע יתרו לא היה למשה רבינו למי לספר - שהרי כולם ראו את הנסים ביחד אתו - וכאשר הגיע יתרו, מיד סיפר לו מה שקרה.

Donate and Support Online

donate toMaor Gershon Kollel
Donate Now Through CanadaHelps.org!